החלטה בתיק בש"פ 11005/05

א.         ביום 27.1.92 נגזר דינו של המשיב בעקבות הרשעה בשני מעשי אינוס, לעשרים וחמש שנות מאסר. ביום 27.1.97 קיבל בית המשפט העליון חלקית ערעור שהגיש המשיב, וזיכה אותו מאחד משני האישומים. למצער ממועד הגשת כתב האישום ביום 28.4.91 ועד ליום גזר הדין, היה המשיב במעצר. ביום 5.9.05 קיבל בית משפט זה (השופט לוי) את בקשת המשיב לקיום משפט חוזר בעניינו, תוך שהוא קובע כי מעצרו של המשיב יוארך בתשעים יום לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן חוק המעצרים). ביום 29.9.05 הוגש מחדש כתב האישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בבקשה שלפנינו מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

ב.         (1)        בדיון ביום 4.12.05 נתעוררה שאלת ההליך הנכון והסמכות. באי כוח המשיב מטעם הסניגוריה הציבורית טענו, כי ההליך המתאים לדיון במעצרו של המשיב הוא הליך לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. נטען כי משבוטלה ההרשעה על התביעה לפנות בבקשה לעצור מחדש את המשיב עד לתום ההליכים, שכן דיון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים מטבעו אינו דיון מחודש בעילות המעצר כי אם הארכה של החלטה קיימת (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, השופט קדמי). נטען כי החלטת השופט לוי בעניינו של המשיב היתה "החלטת גישור", אך יש לשוב לדרך המלך של דיני המעצר. זאת גם כי על בית המשפט להידרש לעצם הראיות לכאורה, ולבדיקת חלופות, מה גם שחל - כנטען - שינוי חריג בנסיבות. נטען גם, כי המשיב היה עצור ב-1991 כשמונה חודשים בין הגשת כתב האישום לבין הכרעת הדין, ושאלה המועדים הרלבנטיים לעניין סעיף 62, ולפיכך טרם מוצו תשעת החודשים לפי סעיף 61 לחוק המעצרים. המשיב עצמו ביקש כי יהא לו יומו להצגת טענותיו.  

(2)        מנגד טען בא כוח המדינה כי ההליך הנכון הוא הארכת מעצר לפי סעיף 62, כפי שנקבע גם בהחלטת בית משפט זה מיום 5.9.05. לשיטתו, יש לקבוע כי למצער בצירוף שבין מעצר שמונת החודשים משכבר לבין שלושת החודשים מאז החלטת השופט לוי, נתארך המעצר אל מעבר לתשעה חודשים. עוד נטען, כי בית משפט זה (הנשיא ברק) בהחלטותיו ליתן משפט חוזר במ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 572 ובמ"ח 5048/04 אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה, קבע כי המבקשים שם יהיו נתונים "במעצר עד תום ההליכים, אלא אם כן בית המשפט המחוזי יחליט אחרת".

(3)     בתום הדיון הוחלט כי יוכרע תחילה לעניין ההליך המתאים, ורק לאחר-מכן יישמעו - במידת הצורך - טיעונים לעצם המעצר.

ג.          לאחר העיון סבורני כי ההליך הנכון להארכת מעצרו של המשיב הוא ההליך הקבוע בסעיף 62 לחוק המעצרים. יסוד ההחלטה הוא שהארכת המעצר כיום מהווה המשך לתקופת המעצר משנת 1991, ולמצער בצירוף 90 יום שחלפו מהחלטתו של השופט לוי, מדובר בהארכת מעצר למעלה מתשעה חודשים, הנתונה בסמכות בית משפט זה.

ד.         שאלה דומה, שהשיקולים העומדים ביסודה זהים בכללם, נדונה בעבר בבית משפט זה, וכך נוסחה השאלה:

"השאלה המסורה להחלטתנו הינה, כאמור: איזה הוא בית-המשפט המוסמך לדון במעצר לאחר ביטול הכרעת-הדין על-ידי ערכאת הערעור - הערכאה הדיונית בפניה נדון מחדש עניינו של הנאשם או בית המשפט-העליון... המחלוקת נסבה על אופן החישוב של תקופת המעצר לאחר ביטול הכרעת הדין המקורית על-ידי ערכאת הערעור; האם יש לומר כי עם מתן הכרעת-הדין המקורית, שבוטלה, הסתיים מניין ימי המעצר שהנאשם היה נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ולכן עם החזרת הדיון לערכאה הדיונית מתחילה תקופת המעצר מחדש, כך שהערכאה הדיונית מוסמכת לצוות מחדש על מעצר עד לתשעה חודשים; או שמא נאמר כי תקופת המעצר נמנית מאז הגשת כתב האישום ועד לסיום כל ההליכים, לרבות ההליך המחודש, כאילו טרם ניתנה הכרעת הדין שבוטלה  (בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 643, 652, השופטת ביניש).

ברוב דעות הוכרע:

"מקובלת עלי טענת המדינה כי עקב הביטול חוזר עניינו של הנאשם, לעניין מגבלת ימי המעצר הקבועה בחוק, למצב בו היה נתון ערב מתן הכרעת-הדין המקורית; הנאשם מצוי עדיין בשלב הדיוני של בירור משפטו, קמה לו מחדש חזקת החפות; וכמוהו ככל נאשם שתלוי ועומד נגדו כתב אישום בערכאה הדיונית ועניינו באותה ערכאה טרם הוכרע. המעצר בו היה נתון הנאשם עובר להכרעת - הדין שבוטלה, הינו מעצר בשל "אותו כתב אישום" לפיו עומד הוא לדין בעקבות החזרת עניינו לערכאה הדיונית. לפיכך, תחול לגביו הוראת סעיף 61 לחוק, שתכליתה, כאמור, להגביל את משך הזמן בו עלול אדם, שטרם הוכחה אשמתו, להימצא במעצר בשל אותו כתב אישום. לצורך מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה הדיונית לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ועד למועד מתן הכרעת-הדין שבוטלה בערעור. אם היתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים" (שם, בעמ' 656, השופטת ביניש, (הדגשה הוספה)).

           בדעה זו תמכו הנשיא ברק והשופטים חשין ודורנר; יצוין כי השופט קדמי, בתמיכת השופטים מצא וטירקל, סבר כי במקרה שבו מוצו תשעת חודשי המאסר בגלגול הראשון "היו ערכאת הערעור והערכאה הדיונית מוסמכות להורות על מעצרה (של העוררת שם - א"ר) 'מחדש', כאשר התמשכות המעצר היתה משמשת אך שיקול אם להורות כך או להסתפק בחלופה של שחרור בערובה" (עמ' 672). 

ה.         במהות אין לדידי הבדל של ממש בין הכרעת דין שבוטלה על ידי ערכאת הערעור לבין החלטה לקיים לנאשם משפט חוזר. בשני המקרים חוזר הנאשם ליהנות מחזקת החפות (ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל הנזכר לעיל, בעמ' 566), ובשניהם מתנהל המשפט לפי כתב האישום המקורי (ראו לענייננו תקנה 9(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז - 1957). מסיבה זו חל גם בנידון דידן סעיף 61 לחוק המעצרים הקובע:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישוםתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה" (הדגשה הוספה - א"ר).

ועמו חלה הוראת סעיף 62, המאפשרת הארכה חרף הוראת סעיף 61. אוסיף, כי איני רואה הבדל מהותי לעניין זה בין החלטות הנשיא ברק לזו של השופט לוי.

ו.          כאמור, מעצר המשיב שהארכתו מתבקשת כיום הוא "בשל אותו כתב אישום"; מסיבה זו תקופת המעצר שנקבעה בהחלטה על משפט חוזר מצטרפת לתקופת המעצר שקדמה להכרעת הדין המרשיעה משכבר, ולפיכך ניתן להאריכה רק לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. לא למותר להזכיר כי "העובדה שהמחוקק מסר סמכות זו של הוצאה מן הכלל בידי שופט בית המשפט העליון דוקא, ובכל פעם לתקופה קצובה של שלושה חדשים בלבד, מלמדת על ההקפדה והזהירות המרובים שיש לנהוג בהארכת מעצר מעבר לשנה", בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד(4) 360, 362, המשנה לנשיא אלון - בו נדרש בית המשפט לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, שהיה בתוקף אז ובוטל עם חוק המעצרים, והתקופה הקצובה בו היתה שנה ולא תשעה חודשים). הפקדת סמכות ההארכה בידי בית משפט זה באה לשרת בראש ובראשונה את ההגנה על זכויות העצור, אף על פי שבמקרה חריג זה טוענים באי כוח המשיב כי זכויותיו יישמרו היטב יותר בהליך לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. מבלי להתייחס דווקא למקרה הספציפי אזכיר, כי בעבר נפסק, שגם מקום שבית משפט זה נענה לבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נתונה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשה לעיון חוזר מטעם הנאשם (בש"פ 4191/93 מדינת ישראל נ' גולדין (לא פורסם), השופטת דורנר); ועוד נאמר, כי הזיקה אין בלתה לבית משפט זה מתייחסת לכאורה רק לבקשות מטעם המדינה, לרבות להחזרה למעצר ולהחמרת תנאים (בש"פ 47/01 עיאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 8, 10, השופט אנגלרד).

ז.          סוף דבר - נראה כי על תקופת המעצר שמעל תשעה חודשים חולשת הוראות סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, ובענייננו, משהיה המשיב עצור כשמונה חודשים בטרם הכרעת דינו משכבר, ושלושה חודשים עתה, עברו למעלה מתשעה חודשים מן המעצר, ואם כן הכתובת הדיונית היא בית משפט זה. אין פירוש הדבר, שאף אם יורה בית משפט זה על הארכת מעצר - ואיני מביע כל דעה לעת הזאת - לא ניתן יהא להפנות בהמשך לבית המשפט המחוזי בקשות באשר לחלופה וכדומה.

ח.         נוכח האמור, המשך הדיון - שיעסוק בבקשה לגופה - ייערך ביום י"ב כסלו תשס"ו (13.12.05) בשעה 16:00.

            ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ו (7.12.05).

                                                                                                            ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: